פסק דין
התביעה שבפניי הוגשה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפיצויים"). התובע, יליד 23.10.76, נהג אוטובוס במקצועו, טוען בתביעתו כי נפגע ביום 9.7.07 עת מכולת אשפה גדולה הושלכה לעבר החלק הקדמי של האוטובוס בו נהג. המכולה הושלכה ע"י צעירים שהשתתפו בהפגנה אשר התקיימה לדבריו באותה שעה ברחוב מלכי ישראל בבירה. הנתבעת ביטחה את נהיגתו של התובע במועדים הרלוונטיים.
כפי שיובהר להלן - מצאתי לדחות את התביעה מאחר וגם בהתאם לגרסה העובדתית שהעלה התובע (המסופקת כשלעצמה) ומדובר במעשה מכוון, כמשמעו בהגדרת תאונת דרכים אשר בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה - 1975.
בכתב התביעה נטען כי התובע ניסה לנוס על נפשו, "אך חלון האוטובוס נותץ וכסא הנהג הועף לאחור מזכוכית המגן המפרידה בינו לבין הנוסעים" (ר' בשולי סעיף 2 לכתב התביעה). כתוצאה מהתאונה המתוארת נפגע התובע בכל חלקי גופו, לרבות בראשו, בבטנו, בצווארו ובגבו. ממקום התאונה פונה התובע באמצעות אמבולנס לקבלת טיפול רפואי בהדסה הר-הצופים, שם נבדק ושוחרר עוד באותו יום. כאביו של התובע לא שככו והוא פנה פעמיים לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים וביום 29.7.07 פנה שוב לבית החולים, שם אובחנה רגישות צווארית קלה. התובע טוען כי המשיך לפנות לקבלת טיפול רפואי בקהילה וכי מיום התאונה ועד ליום 31.8.07 שהה באי כושר. התביעה נתמכה בבקשה למנות מומחים רפואיים בתחומים הפנימי והאורטופדי.
בהגנתה כפרה הנתבעת בסעיפי התביעה ובחבותה בהפנותה גם לכך שהתובע מסר גרסאות שונות באשר לאופן התרחשות התאונה. נטען שבמסמך הפינוי של מד"א נכתב כי התובע נפגע לאחר שנזרק פח לתוך מסוף האוטובוס, במסמך קופת חולים מיום 22.7.07 נרשם כי התובע קיבל מכות בתוך האוטובוס, בגיליון בית החולים מיום 29.7.07 נרשם כי התובע נחבל בבטנו מההגה, במסמך קופת חולים מיום 31.7.07 נרשם כי נחבל בנפילה לאחור במהלך מהומות ובמסמך מיום 21.11.08 נרשם כי נפל בתוך האוטובוס.
בנסיבות אלו, כשלא ברור מנגנון הפגיעה, הוכחשו סעיפי התביעה כולם. בהתאם הביעה הנתבעת התנגדותה למינוי מומחים רפואיים כלשהם.
לאחר שהוחלט כי לא יוקדם בירור שאלת החבות לשאלת הנזק, מונה ד"ר אמיר השרוני כמומחה מטעם ביהמ"ש בתחום האורטופדיה. מימון הביניים הוטל בתחילה כולו על התובע ובהמשך רק במחציתו. בהודעה מיום 6.10.2010 ביקש התובע להמתין להחלטת הועדות הרפואיות במל"ל בענייננו, באופן שהקביעה שם תהווה קביעה על פי דין לפי סעיף 6ב לחוק הפיצויים, הכול מחמת חסרון כיס בקשר למימון שכ"ט המומחה. לאחר שהתקבלה תגובת הנתבעת, נעתרתי לבקשה.
ביום 9.1.2010 עדכן התובע כי המל"ל העמיד נכותו הצמיתה על 0% נכות. מעיון במסמכי המל"ל אשר הוגשו בהמשך במהלך שמיעת הראיות עולים הדברים הבאים:
-לתובע לא שולמו גמלאות נכות מעבודה אך שולם סך של 10,255 ₪ בגין דמי פגיעה (לפי בסיס רבעוני של 31,268 ₪).
-בפרוטוקול מיום 14.12.10 נרשם:
"בעיון בתיקים הרפואיים מקופות החולים נמצא כי התובע לא פנה לעניין כאבי הגב המותני לפני 4/10, אין ממצאי בדיקות עזר לפני תאריך זה וכן התובע ציין בזמן הועדה שלפני 4/10 תפקד בצורה נורמאלית ללא הגבלה. בגלל הקושי בבדיקת התובע בזמן ישיבה מיום 5/10/10 הפוסק קובע נכותו עפ"י מסמכים רפואיים שבתיק לפני 4/10. הפוסק קובע כי אין קשר סיבתי להתקף מ- 4/10 לתאונה הנידונה ולא מקבל את תעודות המחלה. עבור התאונה הנדונה אין נכות". (ההדגשה שלי - ע.ז.).
דברים אלה תואמים המפורט בפרוטוקול בנוכחות התובע מיום 5/10/10, שם אמר כי קיבל התקף כאבים חד לאחר תנועה חדשה באפריל 2010 וכי לפני כן: "תפקד בצורה נורמלית".
-בבדיקה מיום 7.9.10 צוין כי הועדה עיינה בדוח מיום 30.3.10 שם פנה התובע עקב כאבי גב תחתון עם הקרנה לרגל שמאל. התובע לא שיתף פעולה בבדיקה בחודש ספטמבר, לדבריו מאחר והיה בהתקף של כאב. המומחה ציין כי תוצאות E.M.G אינן מראות ממצאים התואמים את הבדיקה הקלינית.
-בתביעה אשר הוגשה שם ביום 16.5.10, כאשר התובע כבר מיוצג על ידי עורך דינו, ציין כי בעבר סבל מכאבים דומים, אם כי טען שמאז התאונה יש החמרה.
לכלל האמור ראה קובץ המסמכים שהוגש בדיון מיום 11.6.12 וסומן א'.
תמצית ראיות הצדדים:
במהלך הבקשות השונות שהוגשו הגיש התובע תצהיר נסיבות בו פרט את נסיבות התאונה. לפי האמור בתצהיר, הוא נהג ביום התאונה בקו 49 א', באוטובוס מפרקי, מכיוון רוממה לכיוון נווה יעקב. כשהגיע לצומת מלכי ישראל-יחזקאל ומאחר שמופע הרמזור היה אדום, עצר את האוטובוס, כמתחייב. בעודו עומד הגיחו 40-30 אנשים בלבוש חרדי כשהם גוררים פחי אשפה לכיוון האוטובוס. התובע סבר בתחילה כי אלו יעצרו אך נוכח כי הם ממשיכים בריצה לכיוונו. התובע קם מיד כשפגע הפח ("צפרדע") באוטובוס. מהדף המכה עף התובע לאחור. הוצהר כי מצד ימין ומאחורי הנהג קיימת זכוכית שעליה נהדף. מעוצמת המכה נפגע התובע, כמתואר בתביעה. מיד לאחר מכן הגיעה משטרה ופיזרה את המפגינים ובמקביל פונה התובע לבית החולים.
בשלב הגשת הראיות, הגיש התובע תצהיר נוסף וכן הוגש תצהיר של רעייתו, אתי אריאל. בתצהיר השני שב התובע על האמור בכתב התביעה ובתצהיר הנסיבות וכן הוסיף והתייחס לטיפולים אשר קיבל לטענתו עקב התאונה, לשכרו עובר לה ולאחריה ולפגיעה באותו שכר, עקב פגיעתו. בכלל האמור טען כי אף בשים לב לדמי פגיעה שקיבל, נגרמו לו הפסדים עת נעדר מהעבודה למשך 53 ימים ברציפות וכן עת נדרש לטיפולים. בהתאם לטענתו פרישתו בחודש אפריל 2008 יסודה בקושי להתמיד בעבודתו כנהג לנוכח פגיעתו. התובע נדרש עוד בהרחבה למקומות עבודתו במועדים מאוחרים יותר ולהפסדי שכר נטענים עקב המעבר אליהם. עוד הפנה לחששותיו באשר לתעסוקתו בעתיד, עזרת צד ג', טיפולים להם נדרש לטענתו והוצאות - הכול תוך פירוט וצירוף מסמכים תומכים.
הגב' אתי אריאל, רעיית התובע, הצהירה כי ביום התאונה התקשר אליה חמיה והודיע כי בעלה נפגע בתאונת דרכים וביקש כי תפגוש אותו בבית החולים. כשהגיעה לבית החולים ראתה את בעלה שכוב עם קיבוע לצוואר. העדה התלוותה לבעלה לבדיקות במיון שלאחריהן שוחרר לביתו כשהוא עדיין סובל מכאבים. מאז התאונה מתלונן התובע על כאבים מרובים בגב התחתון, בצוואר וברגל ימין, אותה לעיתים כלל אינו מרגיש. העדה תמכה באמור בתצהיר התובע בכל הקשור למגבלותיו בבית כיום, לעומת מצבו עובר לתאונה. עוד נאמר כי הוריו של התובע תומכים בו ובמשפחתו כלכלית. לבסוף הצהירה העדה כי מאז התאונה ההרמוניה בבית השתנתה. התובע עצבני מאד, התקשורת הזוגית נפגעה והמצב בכלל הורע משמעותית.
הראיות ביום 11.6.12: